הרומן שלי עם דון קישוט – פרק 5 (ואחרון)

יש אנשים שנכנסים לחיים ומשאירים בהם חותם, כזה שלא תוכנן מראש.

ג'וליאן שגרן הוא ליצן, ליצן גאון. לא רק שהוא מצחיק בטבעיות, אלא שהוא גם מנוסה כל כך, היה על הבמות הגדולות ביותר בעולם ואפילו היה מועמד לפרס האוסקר (באמת!).
אבל לא כולם מכירים אותו בתור יוצר יסודי ומוקפד. האדם שיכול לשבת שעות ולדון בשאלה רצינית לחלוטין: מה דון קישוט היה עושה אילו היה חי היום? מה הייתה המשימה שלו? ומי הייתה הדולצינאה שלו בעולם שבו יופי נמדד בשפתיים מנופחות ולמי יש מסך גדול יותר?

ישבנו שעות. ימים שלמים, דמיינו, כתבנו, מחקנו, צחקנו, התווכחנו. וכתבנו שוב.
הכתיבה של "מיחזורו של דון קישוט ערכה לנו 7 חודשים של יצירה!

המשימה הייתה ברורה: דון קישוט של המאה ה-21 יוצא לנקות את העולם. לא בחרב. פשוט עם לב גדול שיודע שמשהו פה לא בסדר, ועם אומץ לומר את זה בקול – העולם כיום מלוכלך מידי. צריך למצוא פתרון איך אפשר לנקות אותו.

ודולצינאה אהובתו? היא על הפוסטר. שפתיים מנופחות, מבט חלומי. שפתיים שיכולות לדבר. וזה, גילינו, מחייב יחס מיוחד מאוד מצד הפרש שלנו.

כשהטקסט התחיל לקבל חיים, הגיע הזמן להביא אותו לעולם האמיתי.

גילי קוזין אולמר, שרק הגיעה מלימודי הבובנאות שלה באוקראינה, הגשימה דמיונות שחשבתי שאי אפשר לממש. בובנאית מדהימה שלקחה כל דמות שרשמנו על הדף, כל פנטזיה מוטרפת, והפכה אותן ליצירות חיות. האמת היא שכל דמות שביקשתי ממנה להכין היא קודם כל אמרה - אי אפשר. אח"כ ישבנו, פתרנו את כל המכשולים שבין עולם הדמיון לעולם האמיתי - ונולדה דמות חדשה.

וברק פרוכט. המוזיקאי שהלחין שירים שאני עדיין שומע ילדים מזמזמים בדרך החוצה מההצגה. לא "שירי ילדים" במובן הפשוט, אלא שירים מתוחכמים, יפים לאוזן. שנכנסים פנימה ולא רוצים לצאת.

ככה נולד דון קישוט.

20 שנה.

עוד חודש בדיוק ימלאו 20 שנה לרגע שבו יצאתי בפעם הראשונה מאחורי המסך האחורי ופגשתי את הילדים בתור דון קישוט. במסגרת הפסטיבל הבינלאומי לבובות בחולון.
רק בשנת 2014 הסכמתי לעוד שחקנים להתחיל להחליף אותי כדון קישוט. מאז, אלפי הופעות. במות גדולות, כיתות קטנות, ירידים, אירועים סביבתיים – ומספר פעמים אפילו על החול, באירועי ניקיון החופים, בין גלי הים לקהל שישב על מגבות.

מה שמדהים אותי, גם אחרי כל הפעמים האלה, זה שההצגה עדיין מצליחה להפתיע גם אותי. כי בכל הצגה אני מוצא דברים חדשים.

זה יכול להיות ילד שמרים יד ועונה משהו שלא ציפיתי לשמוע – ופתאום כל ההצגה משנה כיוון, כיוון שעובד אפילו טוב יותר. זו יכולה להיות אחיזה קצת שונה בבובה, שפותחת זווית חדשה אל הבמה. או אילוץ להופיע בחדר צפוף מדי שגורם לי לרקוד כמעט במקום – ומגלה לי שהתנועה היא לא במרחב, אלא ביחסים שבין הדמויות.

בכל הצגה יש רגע אחד כזה. רגע שלא קרה מעולם לפני כן.

לפעמים מגיעים הורים עם ילדים קטנים ואומרים לי: "ראיתי את זה כשהייתי ילד".

אני עוצר לרגע, עושה חישוב מהיר. ומבין שזה הגיוני, ילד שראה אותנו לפני 20 שנה, מביא היום את הילדים שלו לצפות בעלילות דון קישוט.

ודון קישוט, כמו תמיד, ממשיך במשימה.
כי עדיין יש הרבה מה לנקות בעולם הזה!