אחרי שלא אישרו לי את הויזה להמשך השהיה החוקית שלי בספרד, חזרנו לארץ, דון קישוט ואני.
האמת, הרגשתי שהייתי ממש לפני הפריצה הגדולה שלי באירופה.
היו לי תוכניות לשכור לי בית בברצלונה ולהתחיל להסתובב בפסטיבלים הרבים המתקיימים בכל שנה ברחבי היבשת.
למען האמת, יש מעל ל- 50,000 פסטיבלים בכל שנה!!
הפסטיבלים כמובן בכל מיני נושאים שונים ומגוונים, לא רק תאטרון רחוב אלא גם מוזיקה / אומנות מודרנית ועוד…
אבל קטעו לי את החלום באמצע.
הייתי ממש שבור.
אבל החלטתי שזאת הזדמנות להתפתח.
לא מיציתי את הפוטנציאל של הקשר ביני לבין דון קישוט.
נכון, הופענו, דון קישוט ואני, מול אלפי תיירים במדרחוב בברצלונה.
אבל להיות פסל חי…
העוצמה של פסל חי היא לא ב"פסל". הרי כדי להיות פסל שלא זז בכלל, עדיף כבר לבנות את זה מאבן / ברונזה / שיש…
מבחינתי הדרמה שבין התנועה העצורה של השחקן לבין החיים הנוצרים בעת האנטראקציה עם הקהל – היא המעניינת.
החיים העצורים.
אבל עכשיו אני רוצה להגדיל את ה"חי", שיהיה סיפור.
אז פניתי למרטין מוגילנר, במאי תאטרון מעולה, שנבנה יחד מופע של דון קישוט.
מרטין כבר היה במאי מוערך, ההצגה שלו "אל פחד" זכתה בפרס הראשון בתאטרונטו והיה מהיוצרים האוונגרדים של פאב הבאלקוני.
החלטנו לקחת את אחד המאפיינים של דון קישוט ולהגדיל אותו – העובדה שהיה מאהב נלהב וטוטאלי.
סרוונטס כתב לדון קישוט גם פואמות של אהבה עזה "התקווה תמיד נולדת עם אהבה."
המניע של גיבור הרומן שלו, הוא אהבתו המוחלטת לדולצינאה מטובוסו. לה הוא מקדיש את נצחונותיו ואת כשלונו.
בשבוע הבא אספר על הגרסה הראשונה שלי להצגת דון קישוט.
